התנועה
נדב איל

שינוי ומחאה אף פעם אינם ברורים ומנוסחים בקפידה. אם זה אמיתי, זה עוד עמום ומהבהב בחשיכה. לעתים זה כבה בפתאומיות, ולפעמים זה בוער. המחאה היא יצור גמיש, תקיף ומסתורי. היא לא אוהבת פוליטיקאים ולא נרתעת מאוליגרכים. הם אינה מבינים מהי. ראוי להסביר. /

**

מי אנחנו? /
אנחנו צעירים. /

למדנו, שירתנו, עשינו או ניסינו לעשות תואר, התחלנו לעבוד. חלקנו נסע להודו, וחלקנו לא, אבל כולנו טיילנו וראינו קצת מהעולם. נערותנו או צעירותנו עברה עלינו בעשור וחצי של טרור. היו בינינו שאיבדו חברים בפיגועים, בתאונות ובמלחמות. /

שאפנו עמוק, בראנו לעצמנו חיים. רצנו קדימה, רצנו חזק. עבור רבים, זו הייתה ריצה מיוזעת מאוד, עבור אחרים ריצה חלקה ומרופדת. יש כאלה שהשקיעו את עתידם בהיי-טק, וגילו את עמק הסיליקון הישראלי; תגמול טוב ושעות לא נגמרות. חלקנו הלכו ללמוד רפואה ומצאו עצמם במשמרות הבלתי-נגמרות של המתמחים, תקועים במחלקה פנימית עם תפוסה של 120% ותלוש משכורת משפיל. אחרים קיבלו על עצמם מחויבות חברתית ומשכורת צנועה: חינוך, עבודה סוציאלית, סיעוד, טיפול בילדים. מעטים קמו והודיעו שיקדישו את חייהם לאמנות, למימוש עצמי, לשינוי פנימי. רבים הלכו למשרדי עורכי הדין, לנצח נאבקים לייצר עוד קצת רווח שממנו יראו מעט מאוד. כמה הגיעו לתקשורת. ובינתיים, רבים מצאו את עצמם מתפקדים למפלגה הזו, או למפלגה ההיא, כדי לתמוך באיזה מועמד, זה שיהיה אולי הדבר האמיתי, סופסוף. /

קרא עוד...

אם עדיין לא השתכנעתם שאסור להפריט את הרכבת, קיראו את המחקר שהתפרסם אתמול ב-TheMarker ולפיו המדינה מפסידה שלושה מיליארד שקל בשנה ממסים שהחברות הגדולות לא משלמות לה. הן מרמות את המדינה, למעשה, במלים מכובסות כמו "תכנוני מס אגרסיביים". "כימיקלים לישראל", למשל, היתה אמורה לשלם 28% מס הכנסה על רווח של 16 מיליארד ו-680 מיליון שקל בשנים 2006-2009, אבל שילמה רק 15% והשאירה אצלה שני מיליארד ו-45 מיליון שקל.

המחקר, שנעשה על ידי הקליניקה לאחריות חברתית של תאגידים במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן, קובע שהתחמקות מתשלום מסים "אינה עולה בקנה אחד עם אחריות חברתית". כי כשהתאגידים לא משלמים את המס שהם אמורים לשלם, יש פחות כסף לשירותים ולהוצאות המדינה על האזרחיות והאזרחים, שגם התאגידים נהנים מהם! במקביל, השכירים והעצמאים הקטנים משלמים יותר ויותר.

לכתבה המלאה באתר הארץ