מדינה בדרך למרי אזרחי | ג'קי אדרי

במאמר זה אני מביא לפני קוראיי את המסלול שעשיתי, מעובד קבלן לפעיל חברתי, וכן אני מנסה לברר כיצד אפשר לעשות שינוי בסדרי העדיפויות בחברה הישראלית. לנו, מהפריפריה הגיאוגרפית והכלכלית, יש את הברירה.

בתשעה ביוני 2004, פוטרתי מעבודתי כעובד קבלן במפעלי ים המלח. שום דבר בְּעָבָרי לא הכשיר אותי להיות פעיל חברתי למען זכויות לעובדי קבלן. גם אז, כהיום, התנגדתי לתהליך ההפרטה של חברות ממשלתיות ככלל ושל מפעלי ים המלח בפרט. ראיתי בהפרטה אסון חברתי-כלכלי ואף הצבעתי על עירי, דימונה כמיקרוקוסמוס לבחינת ההפרטה על ציר הזמן הארוך. הן ההיבטים החברתיים והן ההיבטים הכלכליים של אותה תקופה השתלבו כדי תמונה אשר הייתה אמורה להתריע בפנינו על הרעות החולות של הפרטת משאב הטבע הלאומי המופק מים המלח. נוצרו תופעות גלויות של יצירת מעמדות בתוך העיר והרחבת הפערים החברתיים, וכן תופעות סמויות- עושר רב וממוקד המגיע לקבוצה קטנה מאוד שאינה תורמת מאומה לכלכלה המקומית והמתפתחת או לקהילה הסובבת אותה.

הסוגיה של זכויות לעובדי קבלן תפסה תאוצה ואוזן קשבת במרחב הישראלי החל משנת 2004. חשתי שישנה היענות ציבורית להקשיב לדפוסים של "עבדות-מודרנית" הקיימת בישראל, כפי שנחשפה בסרט "זהב לבן עבודה שחורה", ומעבר לתמיכה הרגשית, התפתח דיאלוג רחב היקף בנושא זכויות עובדים והפרתם החוזרת ונשנית ע"י הרשויות, ובראשן ממשלת ישראל. זו העסיקה רבבות עובדי קבלן נטולי זכויות. אין לי שום צל של ספק שההמחשה הויזואלית בסרט של העסקת עובדי קבלן במפעלי ים המלח יצרה את נקודת המפנה שקשרה את בעלי ההון-הממשלה-זכויות עובדים כמקשה אחת שצריך לדון בה בהרחבה, ובדיונים ציבוריים רחבים בין אם באקדמיה ובין אם במרחב החברתי.

מחוץ לגדר

בשלבים הראשונים של תחילת המאבק חשבתי שדפוסי העסקת עובדי קבלן הם "מורסה" מקומית בדימונה ובמפעלי ים המלח. מהר מאוד התבדיתי, והבנתי שדפוסי העסקת עובדים בהעסקה פוגענית דוגמת "עבדות מודרנית", פושטים בכל רחבי מדינת ישראל. למדתי גם כי התורה הקפיטליסטית אינה יודעת להבדיל בין דתם, מוצאם, צבעם ואמונתם של קורבנותיה. היא פוגעת בכולם. כך מצאתי את עצמי נאבק למעשה גם על זכויותיהם של ערביי ישראל ופלשתינאים, הרי אי אפשר לדרוש זכויות לעובדי קבלן המתבססות על זכויות האדם מבלי לְכַנֵס מתחת לאותה "המטריה" את כל בני האדם.

עם החשיפה התקשורתית הגדולה, המרחב הישראלי פוליטי והמרחב של הארגונים החברתיים ניסו לקטלג אותי תחת תוויות, כל אחד לפי הבנתו. השמאל הישראלי ראה בי לוחם צדק למען זכויות האדם ועובדי הקבלן, אבל נרתע ממני, היות שנוסף על כך, הייתי לוחם ימ"מ, שילדיו קצינים בצה"ל, נאמן למדינה ולדגלה. לעומתו, הימין הישראלי מאוד נרתע מכך שהאמירות שלי יותר שמאלניות מהחשיבוּת לפעולה לקידום מאבק עובדי הקבלן. בתוך הניגודיות בין יוניות לנציות פוליטית, לא נותר לי אלא להמשיך ולפעול מתוך הבנה עמוקה, כי לא אקבל תמיכה מהותית למאבק.

נקלעתי גם לסיטואציות שדרשו ממני להתעלות מעל הנורמה, ולהתמודד עם סוגיות מאוד קשות. זכור לי, שהגעתי להרצאה במכון שפינוזה בירושלים, כשאני מודע לכך שד"ר ישי מנוחין ידידי, פועל בנחרצות להביא את קציני צה"ל, בהם בני, לבית המשפט בהאג כפושעי מלחמה. אך למרות הידיעה הכואבת, הופעתי בסמיכות אליו, בשם המאבק למען זכויות לעובדי קבלן. מהצד השני הופעתי להרצאה בפני המטה כללי של צה"ל, בידיעה ברורה שיש שם אנשים אשר מפרים זכויות אדם בשטחים ובכלל, ובשם המאבק דיברתי גם איתם. הקוטביות הזאת הובילה אותי לקבל תגובות קשות מהימין, החל מזה שאני פועל בשם הקרן החדשה לישראל ולמעשה אני סוכן של קרן פורד [קרן המואשמת באנטי ציונות ע"י הימין השמרני (המערכת)]. ועד לכך שאני סוכן סמוי של השמאל הפוסט-ציוני שרוצה לקעקע את יסודות המדינה. לעומתם, מהשמאל טענו שאני "הורג" ערבים, מניף דגל ישראל, וכי אני בכלל סוכן של הימין בשורות השמאל. כך נשארתי עם מאבק, עם תוויות ועם המון "רעש" שהשאיר אותי מנודה ומחוץ לגדר במרחב הפוליטי הישראלי.

הברירות השונות

מהר מאוד הפנמתי כי אני לבד, בתחילה עוד ביקשתי סיוע ותמיכה מארגונים, אמנם קיבלתי תמיכה ובמה, אבל מעולם לא קבלתי סיוע. ארגונים שונים נתנו לי במה לדבריי, אך מעולם לא נתנו לי בית. תמיד נשאלתי מה "הטייטל" שלך? מה לרשום על המסך? ואני מעולם לא ידעתי לענות. אולי לא עניתי כי בחרתי מתוך התודעה שלי להישאר מחוץ "לגדר", בדיאלוג תמידי עם כולם, ומתוך הבנה בסיסית ששינויים לא יגיעו מהפוליטיקה המפלגתית, ובוודאי לא מהארגונים החברתיים. הייתי משוכנע כי שינויים חברתיים מבניים ועמוקים יכולים להגיע רק מפעילות חוץ פרלמנטארית, וכי אין למערכת הפוליטית ולארגונים החברתיים את הכלים לבצע שינויים קשים שיערערו את עצם קיומם האלקטוראלי והארגוני. שמתי מבטחי ברעיון, כי לעומת אלו, המאבק חברתי הקורא תיגר על הכללים חייב לפעמים לפעול מחוץ לכללי הדמוקרטיה על מנת להביא לשינויים מרחיקי לכת.

התורה הקפיטליסטית הפכה ברבות הימים ל"קפיטליזם-קניבליזם". כיום היא נמצאת בשיאה המכוער ביותר עד כה. הציבור מתחיל להבין כי בעלי ההון הופכים את חיי כולנו, אישיים וחברתיים כאחד לצרים, לאנוכיים. הקפיטליזם בגלגולו הנוכחי, הפך להיות יקר מאוד לאזרח, אני מבין כי ברגע שאנשים מרגישים את האיום של הקפיטליזם בכיס הפרטי שלהם, בשירותים אשר נגזלים מהם בתחומי הרווחה, הבריאות והחינוך. הם מבינים שהם לא שותפים, ולא יהיו שותפים לחגיגה הגדולה של "הצמיחה הכלכלית", כאן אולי נטועה הבשורה על ערעור קיומה של התורה הקפיטליסטית כתורה כלכלית חסרת הוגנות, או על עצם השליטה בשם הגיון שוק מפוקפק.

מנגד, שלטון הימין הנוכחי, החסיד של תורה זו, חש את הסדקים באמון הציבור והתחיל במסע ארוך לחזק את ערך המדינה "הקדוש" כערך עליון, שצריך להגן עליו גם במחיר פגיעה באזרחי המדינה. אפשר לומר כי הימין "גונב" כלכלית את אזרחי המדינה, למען ערך המדינה העליון ועוטף את פעולותיו ב"סכנה" מטילת אימה על ערך המדינה. האזרחים, קורבנות הגיון השוק חסר הרחמים, ש"בזכותו" ירד ערכם החברתי, נקראים כעת, להיות נאמנים למדינה. לדידם, המדינה ו"השוק" אינם תלויים זה בזה.

תורת הסוציאליזם הטהור פשטה את הרגל, הסוציאליזם יכול היה להתקיים בתוך שבטיות מובנית ואידיאולוגית שנולדה מתוך מצוקה וצרכים קיומיים של קהילות שהצטרכו להתמודד עם תעשייה לא מפותחת, חקלאות מקרטעת, מדעים בתחילת דרכם, מלחמות על גבולות ובפרט משאבים מצומצמים. פריחתו של הסוציאליזם הייתה בתוך כלכלה עולמית חלשה. הגידול הדמוגרפי דרש שותפות וחלוקת המשאבים בצורה שוויונית, זה כשלעצמו היה "הדבק" שאפשר למדינות לשמור על עצמאותן וצביונם, הסוציאליזם החל לדעוך עם התפתחות התעשייה העולמית. התפתחות מדעי החקלאות והגלובליזציה הכריזה על מותו של הסוציאליזם הטהור. אולם בדרך לגסיסתו הסופית ידעה האליטה של הסוציאליזם "לדבר" עם התורה הקפיטליסטית, והם אלו שלמעשה אפשרו לקפיטליזם להתפתח. בשנים האחרונות הם עטפו עצמם במעטפת פוליטית של שמאל ופעלו מאחורי הקלעים כאחרוני הקפיטליסטים. דוגמאות לכך אפשר לראות ברעיון הדרך השלישית, שהמבטא הברור שלו ביותר כיום הוא שר הרווחה יצחק [בוז'י] הרצוג.

סוציאל-דמוקרטיה כרעיון פוליטי הוא פעולה מתוחכמת מאוד שבאה מאנשי אקדמיה, מאליטה אזרחית מיוחדת. אליטה של אנשי מדע, תרבות ואינטליגנציה כלכלית-חברתית עמוקה. הסוציאל-דמוקרטיים מגיעים הן מהקפיטליזם הרך, והן מהסוציאליזם הטהור, הם יודעים לזהות את הסכנות החברתיות-כלכליות בתוך הקפיטליזם ויודעים להביא מהסוציאליזם את המענה הרך והחכם על מנת למתן את הקפיטליזם. אולם, הסוציאל-דמוקרטים לא מסוגלים ואף לא יכולים לבנות מהלכים לשינויים מבניים עמוקים, או לקדם רפורמות עמוקות בתוך כלכלת השוק. סך כל האפשרויות שעומדות בפני סוציאל דמוקרט לבצע מהלך של רפורמאטור כלכלי-חברתי דועך אל מול סך הדברים שהוא צריך להקריב למען הפעולה, לכן הסוציאל-דמוקרטיים בישראל בוחרים לקדם דיאלוגים, מחקרים, דעות מתוך מקומם והם אינם מרשים לעצמם ובצדק רב להקריב את כל "סל הכלים" שלהם למען מטרה שדורשת הקרבה רבה, הסוציאל-דמוקרטיים בונים תודעה חברתית חשובה בדרך לריסוק הקפיטליזם העכשווי אולם אין להם את הכלים לבצע מאבקים מעבר למותר והכרחי בתוך גבולות הדמוקרטיה, לכן השפעתם תהיה בטווח הארוך ולא בטווח הקרוב, החברה הישראלית זקוקה להפיכה חברתית-כלכלית, עכשיו.

שוברים לנו את הנוסחה

כתושב דימונה הפריפריאלית, אני גם מסתכל על מדינת "תל-אביב" מבחוץ. הדבר לא מפריע לי, אמנם, ילדיי עזבו את הפריפריה וגרים בתל-אביב. אך, אני לא מוטרד מאבולוציה אורבאנית-דמוגרפית שמניעה כוחות חיוביים וכוחות שליליים לעורק העסקי חברתי הראשי של מדינת ישראל במרכז המדינה. מטרידה אותי המחשבה שבעלי ההון שוברים לנו את הנוסחה של מדינת ישראל. עד לפני מספר שנים עשיתי שימוש ב"מדינת ישראל" כערך שאני גאה בו. לא ערערתי על המובן מאליו. מזה מספר שנים התחלתי להכניס את המילה מדינה למירכאות. "המדינה" גונבת אותי, "המדינה" מוכרת אותי, "המדינה" רומסת את זכויותיי, "המדינה" עושקת את מחצבי המדינה, "המדינה" מנצלת את נעוריי בשם הביטחון, "המדינה" מפלה אותי לרעה, "המדינה" מוכרת אותי לבעלי ההון, "המדינה" מרחיבה את העוני ואת הפערים החברתיים. "המדינה" כמדינה כשלה כשאזרחיה מתחילים להכניס אותה בין מירכאות.

היו מי שטענו כלפי, כי במהלך המאבקים למען עובדי קבלן וכנגד הפרטת משק המים, אני מפר חוק. אבל אני מסתמך על דבריו של ג'ון בורדן רולס, מחשובי הפילוסופים בני זמננו: "המרי האזרחי הוא אקט פומבי שנועד להביא לשינוי מדיניות שמביאה לעוול. המרד נעשה במסגרת נאמנות למערכת כולה והוא רק נגד אותה מדיניות". מבחינתי, העיקרון דומה לעקרונותיו של גנדי בצעדת המלח המפורסמת מ-1930, אשר הובילה לעצמאות המדינית של הודו מהאימפריה הבריטית. דיינו, לקחת אחריות ציבורית בעזרת מרי אזרחי לא אלים, כדי להביא לשינוי סדרי העדיפויות.

אני יכול לומר בוודאות דמוקרטית, כי אני לא מפר חוק, אני מכיל את זה גם על אותם רבבות אזרחים שנאבקים למען זכויות לעובדי קבלן ומיגור תופעת "העבדות המודרנית", וכן גם על אותם רבבות אזרחים שאינם משלמים לתאגידי המים כאקט של מחאה חברתית. אנחנו אזרחים עם אחריות חברתית הפועלים נגד העוולות שניחתות עלינו "במדינה" שבחרה להסיר מעל עצמה כל אחריות כלפיי אזרחיה.

אני בוחן במשנה זהירות את ההשלכות לקריאה למרי אזרחי, אני מודע לסכנות לערך "המדינה" בַּעֲלִיָּה של אזרחים על בריקאדות ונפיצותו של כאוס מתפרץ. אני פוחד מאינתיפאדה אזרחית-חברתית והשלכותיה על "המדינה". אולם ולמרות הכול, או שנצא "מהקופסה" ונפעל, או שקולנו לא ישמע, ואז גם לא יעזרו הקפיטליסטים ולא יעזרו הסוציאליסטים ולא יעזרו הסוציאל-דמוקרטים. נאבד את היקר לנו ביותר והוא המדינה.

ייתכן שאם נשתוק, אנחנו כאזרחים לא ראויים שתהיה לנו מדינה! כי אנחנו לא יודעים לשמור עליה ולהלחם עבורה. בין הבחירה להכניס את "המדינה" למירכאות לבין יציאה למרי אזרחי והסרת המירכאות מהמילה מדינה, אני בוחר לצאת למרי אזרחי גדול, אקטיבי, ולא אלים. מרי שעשוי להציל את המדינה ויבנה חזון חדש ששם את שוויון ערך האדם וזכויותיו בליבת פעילותה של מדינת ישראל.

ג'קי אדרי, דימונה. לוחם ופעיל חברתי.

המאמר פורסם לראשונה בגליון 48 של כתב העת "חברה"

למאמר המקורי באתר חוג יסו"ד